מנחם היקר

"על אלה אני בוכייה
עיני עיני יורדה מים
כי רחק ממני
מנחם – משיב נפשי…"

הכרתי אותך בישיבה בכיתה ט ,

אני זוכר את היום הראשון של הלימודים שבו ראיתי אותך ונדהמתי :

איזה אנרגיות איזו שמחה מתפרצת !

נדמית לי כמו מפל מים שוצף וגועש …

באת מהכפר מן השדות והמרחבים , אוהב את החיים בצורה טבעית ..

אני זוכר אותך תמיד מלא שמחה אמיתית , הקריצה השובבה …הגבה המתרוממת לפני פרץ של צחוק …

חיוך בלב וכדורסל ביד , היית כנה ואמיתי מעולם לא אהבת לרכל , היית עניו לא קינאת ולא התחרית באף אחד ,

אני זוכר פעם אחת שראיתי אותך קצת עצוב (לא זוכר למה)ומאד התפלאתי זה היה דבר נדיר אצלך..

גם במצבים קשים היית תמיד שמח אני זוכר איך סיפרת לי שהתנהגת בבית חולים שבו עשו לך ניתוח בכיתה ט , איך נסעת מהר בכל המסדרונות בירידה עם הכסא גלגלים , דבר שהבהיל את כולם , ואותך הצחיק כמובן ,

הטיולים השנתיים איתך היו חוויה מיוחדת

היית מצחיק את כל האוטובוס ויורה בדיחות במהירות שאף אחד לא הצליח לעקוב..כי עוד לא גמרו לצחוק מהבדיחה הקודמת.

למרות כל השמחה ובדיחות הדעת , היית אדם מוסרי מאד. ידעת לשים גבולות ולהגיד "עד כאן" (ואין כאן מקום לפרט).למרות המעטה המחוספס היית גם רגיש … רגיש מאד ואני זוכר ששנים אחרי שעזבת את הישיבה עוד דיברת איתי על עוול שעשו לך שלא באשמתך , אמרתי לך עזוב זה כבר עבר לפני שנים , אבל אתה לא ויתרת וסיפרת לי ששלחת מכתבים וקיבלת תשובות שכנראה סיפקו אותך. וכמובן שסירבת לפרט לא אהבת לרכל גם על מי שפגעו בך….

…

והנה עברו חודשיים,

חודשיים מאז אותו לילה נורא שבו פתאום גיליתי שהלכת מאיתנו…

עדיין לא התאוששתי, עדיין לא אספתי את השברים לא מצליח להכיל יותר את הכאב והגעגועים.

כן , המון שנים שלא היינו בקשר , 16 שנה ,

איך זה שעכשיו אני כל כך כואב ומתייסר לא מפסיק לחשוב עליך ולבכות..?

אז הסיבה היא שמבחינתי לא באמת נותק הקשר ,

מעולם לא שכחתי אותך, התגעגעתי אליך במשך כל אותה תקופה ,

כשעברתי בכביש ליד הישוב בדרך לטבריה ,הייתי מביט בשדות ותוהא מה איתך? ומה אתה עושה ומתי כבר ניפגש ונהיה שוב החברים הטובים שהיינו..

בצבא במילואים כשהייתי עולה לשמור בעמדה תמיד הייתי נזכר בך ומנסה לחפש בחושך את האותיות אלף ריש עם סמל עיגול הפלדה הגדול (ולמרות שבשנים האחרונות לא מצאתי אותו)

הייתי מתחיל את השמירה שמח כאילו קיבלתי ממך דרישת שלום רחוקה …

( מה אעשה עכשיו ? הרי לא יהיה לי כח לטפס על המגדלים האלה יותר…טוב , תמיד יש גם את הש.ג…)

כל אותם השנים , רציתי להרים אליך טלפון, אבל , לא היה לי האומץ אחרי כ"כ הרבה זמן וגם חשבתי שאתה בטח לא מעוניין, אחרת …היית מתקשר מן הסתם, ככל שנקפו השנים הלכה המחיצה והתגבהה עד שהיה צריך הרבה אומץ להרים טלפון ….

לא הייתי מודע בכלל לכל הדרמה הגדולה שהתרחשה אצלך…

עד לפני כשנה ומשהו ,

שאז פגשתי את בן דודך שאמר לי שהיית חולה במחלה ושיצאת מזה – כך הוא אמר,

בקשתי שימסור לך ד"ש אך הוא אמר לי את המשפט שעכשיו נשמע קצת מצמרר

שהוא פוגש אותך רק באזכרות…

מאז אותו רגע הרגשתי שאני חייב להתקשר , אבל שוב היה צריך הרבה אומץ ולכן דחיתי ודחיתי ,

נכון שלא באמת ידעתי את מצבך חשבתי שבאמת יצאת מזה , כמובן שאם הייתי יודע שאתה חולה או מאושפז בוודאי שהייתי עוזב הכל מיד ומגיע ,

מסוף העולם הייתי מגיע…

אבל ,לא באמת ידעתי ,למרות שעמוק בלב הרגשתי ,היה לי איזה חלום כזה כחודשיים לפני הסתלקותך , שאתה חולה ושאני צריך לבקר אותך, התעוררתי בלילה והחלטתי להתקשר בבוקר ,

אך כשמגיע הבוקר ,

שוב צריך אומץ ..ובכל זאת זה בסה"כ חלום …

ונכנסתי שוב למגרסת השגרה ..ושוב פספסתי…והכאב גדול …

והמחשבות לא נותנות לי מנוח ..

האם זכרת אותי? ..האם ציפית לבואי והתאכזבת??…

לו לפחות הייתי זוכה להיפרד ממך…

אולי היית שמח לראות אותי אחרי כל השנים האלו …

אולי היה מוסיף לך כמה רגעים של נחת בעולם הזה…

אבל בכלל , מנחם, אני כואב לא רק על החודשים האחרונים אלא על כל אותן השנים שבהם לא היינו בקשר בימים הרעים כמו הטובים.

לא מצליח למצוא תירוץ, לא מצליח למצוא נחמה .

סליחה מנחם, סליחה.

בשבעה כשפגשתי את ההורים שלך הצדיקים , ואביך האציל, איש המופת , שמצא את המילים הנכונות לנחם אותי במקום שאני אנחם אותו, אבל אז הבנתי מה המקור של המפל הגדול – במים השקטים האלה .

אני מקווה ומאחל לאשתך ולילדיך שימשיכו את הזרימה הנפלאה שלך.

לפני כשנה שמעתי מידידנו הרב בעז אשל בהלווית אחיו שכדי למלא את החסר כל אחד צריך לאמץ איזו מידה , איזו תכונה של הנפטר וע"י כך נמשיך בעצם את קיומו בעולם,

אני אשתדל תמיד לשים אותך מול עיני ואשתדל ללמוד ממידותיך ולנהוג כמוך וכך גם לחנך את ילדי

לענווה ,לשמחה לחריצות ולנתינה בלי גבולות…

וגם ,הכי חשוב.. האומץ לשבור את כל המחיצות

ולהיות קשוב לרחשי הלב …