מנחם ידידי הטוב,

דרכינו הצטלבו לראשונה בספטמבר 1988, סוף הטירונות, טרם השיבוץ ליחידה. ישבנו מחוץ לדלת המשרד בבקו"ם וכבר אז שמתי לב לחיוך הרחב שהיה מרוח על פניך מצד לצד וליווה אותך כל חייך. הסברת לי שאנחנו עומדים להיות טבחים בפנימיה הצבאית. ניסיתי להסביר לך שאני הולך להיות מדסניק, אבל צחקת ואמרת שניפגש במטבח. זו בעצם היתה פגישתנו הראשונה.

זה היחוד של המדינה שלנו שבעצם מפגישה אנשים שונים (או אולי לא כל כך) עם דעות שונות ורקע שונה אבל כנראה גם הרבה משותף, במסגרת הצבאית. ספק אם היינו נפגשים אחרת. נהגנו לבלות יחד די הרבה בפנימיה ובשעות לאחר מכן כולל גיחות לחוף הים. בהמשך הצטרף גם ברק שעבר מסע חיים איתך ודרכך. המשכנו לשמור על קשר רציף גם לאחר סיום השרות הצבאי כאשר פנינו איש איש לדרכו. התעדכנו בנעשה אחד אצל השני והקמנו משפחות במקביל וחווינו הרבה רגעים מאושרים יחד.

לאחרונה החל מצבך להדרדר, לשמחתי לא היית מודע לכך באופן מלא והיה צריך כוחות נפשיים לא קטנים לבוא ולבקר אותך בלוינשטיין. גם שם, שמרת על חוש ההומור ככל שיכולת. עד הרגע האחרון שמרת על התאבון ה"בריא" שלך לממתקים.

אמנם היה ברור לכולנו שבקרוב נאלץ להיפרד במובן מסויים כי עייפת ועברת למקום בו ניפגש כולנו בהמשך, אולם ברגע בו הודיע לי אבא של רויטל שהלכת מאיתנו נותרתי המום ולא מוכן.

לקחו לי 20 שנה להיפרד מחברי הטוב רונן שנהרג בשנת 1989 ואני מניח שיקח לי זמן רב גם להיפרד ממך.

עם זאת, נשאר הרבה מנחם בעולם, בכל אחד ואחד מאיתנו, במשפחתך הגרעינית האוהבת רויטל והילדים, המעגל הרחב יותר של המשפחה וגם בנו החברים. לא פעם יוצא לי לחשוב עליך והזכרונות תמיד נשארים.

בשלב מסויים אבוא לבקר אותך בשדה אילן, תסלח לי אבל אני לא טוב בביקור חברים בבתי קברות.

אמר לי פעם חבר שהתייתם מאביו כי הזמן עושה את שלו ועוזר קצת בריפוי הפצעים, אני מאמין שהאנשים סביב הם אלו שעוזרים בריפוי הפצעים והנחת מהמשפחה הנפלאה שהותרת אחריך.

שלך באהבה גדולה גדי