אני נפרד.
לפני יומיים הגעתי לשדה אילן ללוות אותך בדרכך האחרונה. הגעתי לבית הקטן שבנית, אתה ומשפחתך. ועמדתי דקות ארוכות בחוץ, בחצר. לא היה לי האומץ להכנס פנימה, לעמוד מול רויטל וילדיך. כרגיל, לא ידעתי מה מקובל ומה מותר ולכן לא לקחתי סיכון. בשעה שנקבעה צעדה שיירה קטנה מביתך למקום מרכזי אחר שם חיכה המון גדול. המון גדול שבא לחלוק לך את הכבוד שמגיע לך.
הגעתי בגפי. בבוקר גדי הודיע לי והצטער מאוד על כך שלא יוכל להגיע. נועם, ביתי הקטנה היתה חולה ולכן החלטנו שליאת תשאר ואני אגיע. עוד בכניסה ליישוב, דמעות של כאב הציפו אותי. כאב וגעגוע, געגוע למנחם שהכרתי, למנחם שלי.
פעמיים גרמת לי לבכות. פעם היה זה משמחה גדולה, ענקית, ביום חתונתך, למרות הפדיחה הענקית לא עצרתי את עצמי וממש בלי להבין למה בכיתי כמו תינוק, שהנה אתה נישא ומקים משפחה שכל כך רצית. ופעם נוספת כשפגשתי אותך בבית החולים, ממש לפני כחודשיים. אני מודה שכאב לי אז עוד הרבה יותר מההלוויה. אולי כי אז ראיתי את הכאב בענייך, אולי כי זיהית אותי, למרות כל ההזהרות שהוזהרתי, ואלי…כי אני לא זיהיתי אותך…
פעמיים ביקרתי אותך, למרות שכל כך רציתי יותר…רגעים היו שנעלמת, לתוך בלבול אדיר. ולרגעים חזרת, ומבט ענייך השתנה. וכל הזמן חייכת, זה מדהים, המחלה לקחה ממך כל כך הרבה, אבל לא הצליחה לקחת ממך את חוש ההומור…אני כל כך שמח שהספקתי לראותך, לגעת בידייך, לשמוע את קולך, ולהקל ולו במעט על כאבך. הבטתי בך ותהיתי אם אתה יודע מה עובר עליך? היכן אתה כרגע? כשקראת לפתע לבנך, שנוכחותו הייתה פרי בלבולך, שמחתי בשבילך, אולי כך אתה אינך חש בבדידותך. עזבתי אותך רק לאחר שראיתי שהעייפות גברה עלייך. ואז קראת לי ואמרת לי בעניים עצומות כמה שחשוב לך שהגעתי, ונרדמת.
חזרתי הביתה כואב ובוכה.
החזקת מעמד עוד חודשיים. ולפני יומיים נכנעת.
אני נוסע בכביש המוביל לשדה אילן וכמו נסיעה במנהרת זמן חוזר 22 שנה אחורה. וואו כמה זמן עבר. המקום מדהים. שלו כמו תמיד. נוסע מאוד לאט, אולי כדי להזכר שוב אולי כדי להמנע מהעומד להגיע.
אלו שבתות מדהימות עברנו כאן יחד. הבאת אותי למשפחתך בזרועות הענקיות שלך והכנסת אותי לעולם מופלא שלא הייתי מכיר בלעדיך. בימים הקשים בבסיס הטרפת אותי בשלווה הנצחית שלך, ולאחר הפצרותיך הרבות…"בוא לשבת"…"בוא לשבת"…נכנעתי וחשפת בעניי את סוד שלוותך. הכנסת אותי לנוף בו גדלת, ליישוב בו חיית, למשפחה שכל כך אהבת. וכמו חייה פצועה, הפחת בי חיים. הורייך היו מדהימים, מלאי חום, חמלה והקשבה. ושלשת האחים שלך, סלעים, דובי, יהודה ומיקי. היו לי לאחים.
היינו קמים בשבתות בשעה בלתי אפשרית, והולכים עם אחייך, בשיירה גאה לבית הכנסת. פיניתם לי כסא. לאחר אולי זה היה דבר של מה בכך, אבל בעניי זה היה הכל. היתה לך סבלנות אדירה לכוון אותי כשהלכתי לאיבוד עם הסידור, להגיד לי מתי לקום ומתי לשבת, ולא הפסקתם לשדל אותי לעלות לבמה ולקרוא מהתנ"ך. בשבילכם זה היה בידור לא רגיל, אבל זה היה כבר יותר מידי בשבילי ולא נכנעתי. ובסיום התפילה היינו מדלגים מבית לבית, פה מפצחים גרעינים, פה אוכלים עוגה, ומגיעים אליך הביתה לצהריים שבעים עד מחנק, אבל לא מותרים על שניצל ומלפפון חמוץ של אמך.
את הסבלנות כנראה ירשת מאביך. הוא תמיד היה מוכן לשבת ולהסביר לי כל מה ששאלתי, תמיד היה מקשיב לכל מה שסיפרתי אני.
היום כשיש לי משפחה, ומאחורי סיפורי אלף לילה ולילה על ילדות איומה. היום, אני שואל את עצמי, איך הגעתי הנה? איך הצלחתי לצאת מהבוץ שדבק בי כשלמעשה לא היתה לי תמיכה, לא מודל לחיקוי, לא שום דוגמא. ואז אני נזכר באנשים שפגשתי לאורך הדרך. כמוך וכמו המשפחה שלך. נתתם לי עולם ללמוד ממנו. וממנו למדתי. אני יודע שאכזבתי את אביך. שלאחר כל הזמן שבילי בקרבכם, לא בחרתי בדרך הדת. אבל האם הוא ידע שבחרתי בחיים? שמכם קיבלתי את הכלים להגיע עד היום?
הגעתי וחניתי ממש ליד פתח ביתך. וכפי שכתבתי, עמדתי בכניסה. וכשיצאה השיירה הלכתי אחריה עד שהצטרפה להמון הגדול שחיכה לבואך.
כל כך הרבה פרצופים שאני לא הכרתי.
המבנה היה מוכר. אם אני לא מתבלבל עשיתם שם ארוחת הודיה, הודיה על שיצאת ממחלתך. לפני ארבע או שש שנים, אני לא ממש זוכר. הגעתי אז עם ליאת. ויחד שמחנו עם שמחתך. מי ידע שכעבור כמה שנים, נגיע לשם שוב. להלוויתך…
חבורת גברים שלא הכרתי הביאה אותך והכניסו אותך לאותו מבנה. הקהל היה רב כל כך שנשארתי בחוץ. הייתי צמא לשמוע אבל לצערי לא הצלחתי. וגשם החל לרדת לסרוגין. עמדתי בחוץ עם עוד מספר אנשים שניסו לשמוע את הדוברים עליך.
חשבתי כמה אני מצטער מנחם. כמה אני מצטער על הניתוק שהיה ביננו. אני הלכתי לדרכי ואתה לדרכך. מידי פעם יצרנו קשר. ואלו היו רגעים מאושרים. שלי ואולי גם שלך. תמיד גרמת לי לאושר. תמיד היה נהדר לראותך. לראות את המשפחה הקטנה שיצרת. את האופטימיות הנצחית שלך. אבל אז חזרנו אל חיינו, אל החובות, העבודה ומשפחה. אל המרוץ האין סופי הזה, כשכל אחד סוחב את העגלה שלו. אני שואל אולי אם הייתי יותר בסביבה, אולי יכולתי לחלוק איתך את הקשיים, אולי היה משהו שיכולתי לעשות…נזכרתי בשיחות שלנו בלילות שהייתי מגיע לעשות אצלך שבת. אני זוכר שיחה אחת בה אמרת שלכל אדם יש ייעוד בחיים. ורק לאחר ביצוע אותו ייעוד, אנשים הולכים לעולמם. צחקת ואמרת שאולי אני הייעוד שלך. עכשיו שקירבת אותי לעולם הדת, אולי בזה מילאת את ייעודך, ואלי עכשיו אתה יכול "ללכת"… אבל לא, יעודך כנראה לא הסתיים איתי…
עמדתי בחוץ, מכוסה ברסס גשם, שומע את מילות הקדיש האחרונות…וממש לפני שהוציאו אותך, קשת אדירה הופיע בשמיים. ענקית, כיסתה את כל שדה אילן, כל כך ברורה. חשבתי. זה אתה. זה החיוך האחרון שלך.
והקהל האדיר צעד אחריך באדמה בוצית, אל מקום מנוחתך הנצחית. והכל מסביב כל כך יפה. כל כך ירוק. לא הספקתי לראותך שוב. כשנכנסתי לבית הקברות כבר הורידו אותך…עמדתי מביט בכל האנשים העמלים לכסותך. מביט באמך הכואבת, באביך, באחים שלך, ברויטל…בבושה אומר כי לא זיהיתי את ילדייך, אולי רק את הגדולה…בצאתי זכיתי לחיבוק אדיר מדובי. אז משהו כן הבחין בכאבי.
אז הנה מנחם, אני נפרד מחבר כל כך יקר, מאדם שנתן לי כל כך הרבה.
אני מניח את מכתבי זה על קברך החשוף, אולי הגשם ימיס את הנייר ויחלחל את מילותי עד אליך, אולי אדם קרוב אלייך ירים ויקרא את השורות.
ואם זו את רויטל או אתם מירי ומתי או אחד מאחייך. אינני צריך לומר לכם. אתם יודעים. אהבתי את מנחם אהבה גדולה. הוא היה חבר אמיתי ואדם גדול. אני מבין, מהמעט ששמעתי שהשנים האחרונות היו שנים קשות, שהיה בהם כאב ולפעמים גם המון כעס. לי באופן אישי לא יצא לראות את מנחם כועס. הוא תמיד צחק, צחק על הכל, צחק על כולם…אני מקווה שבזכרונכם תזכרו את מנחם המאושר. כפי שהוא חקוק בזכרוני שלי. אדם שכל כך רצה בחיים, לבנות משפחה במקום שכל כך אהב.
ותודה. תודה גם לכם שקיבלתם אותי.
היה שלום חבר, לא יהיה רגע שלא אחשוב עליך. תמשיך לחייך שם למעלה. ובבוא היום. בבוא יומי. נשוב ונפגש. וכמו שתמיד רצית נפתח שולחן ונשחק שש בש.
שלך, חברך תמיד,
ברק.
]]>
